החלטה בתיק בר"ע 56828-06-13

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (ב"ל 51338-11-12; השופט צבי פרנקל), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בעניין נפגעי עבודה (להלן גם הוועדה) מיום 20.9.12.

2.         המבקש נפגע בתאונת עבודה ביום 6.7.07, אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי לעניין חבלת ראש בלבד, ונשללה הטענה לקשר בין סכיזופרניה לתאונה. ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 2.5.10 קבעה למבקש נכויות זמניות בתחום הנוירולוגי לתקופה שמיום 7.7.07 עד 30.6.08, ונכות צמיתה בשיעור 0% מיום 1.7.08. המבקש הגיש ערר על ההחלטה, ובהחלטת ועדה רפואית לעררים מיום 15.2.11 נקבע כי אין קשר סיבתי בין נכותו הנפשית של המבקש לבין התאונה וכי אין נכות נוירולוגית כתוצאה מהתאונה.

            המבקש הגיש בקשה להחמרת מצב. ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 4.7.12 קבעה כי אין החמרה במצבו. הוועדה הרפואית לעררים מיום 20.9.12 דחתה את הערר שהגיש המבקש. מכאן הערעור לבית הדין האזורי.

            יצוין כי במקביל מנהל המבקש הליך בו נדונה תביעתו נגד החלטת פקיד תביעות שלא להכיר בקשר הסיבתי בין מחלת הסכיזופרניה ממנה הוא סובל לבין תנאי עבודתו ללא קשר לתאונת העבודה מיום 6.7.07.

3.         בית הדין האזורי, בפסק דינו, דחה את ערעור המבקש וקבע כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה אשר שללה את הקשר הסיבתי בין הפגיעה של המבקש לבין הליקוי הנפשי שלו. בהקשר זה נקבע כי יש החלטה חלוטה של ועדה לעררים מיום 15.2.11 והוועדה נימקה את החלטתה מבחינה רפואית. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.         בבקשת רשות הערעור נטען כי בשל חוסר בקיאותו של המבקש בכללי הפרוצדורה נשללה ממנו האפשרות לברר את השאלה המהותית באשר לקשר הסיבתי בין מחלתו לפגיעת הראש בתאונת העבודה. על פי הטענה, החלטת הוועדה מיום 15.2.11 נעשתה חלוטה בשל טעות של המבקש אשר לא היה מיוצג באותה עת. עוד טוענת ב"כ המבקש לשורה של טעויות משפטיות בהחלטת הוועדה בעניין הקשר הסיבתי בין הליקוי הנפשי לתאונה, וטוענת כי הוועדה שגתה בקביעותיה לגבי אופיה של מחלת הסכיזופרניה. בנוסף נטען כי הוועדה לא התייחסה לחוות דעתו של ד"ר אהרונוביץ אשר הונחה בפניה.

            אשר להכרעתי :

5.         לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הבקשה, בפרוטוקול הוועדה, בנימוקי הבקשה ובכלל חומר התיק, לא שוכנעתי כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי המצדיקה מתן רשות ערעור.

6.         עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד כי היא ערכה למבקש בדיקה קלינית, התייחסה לבדיקות רפואיות ולחומר הרפואי בתיק, ונימקה היטב את החלטתה מדוע אין במצבו החמרה הקשורה לתאונת העבודה. הוועדה הבהירה כי מסקנתה מבוססת על כך שתלונות המבקש מתועדות שנים רבות לאחר התאונה, ובהינתן הקביעה שחבלת הראש היתה קלה ללא ממצא מבני ברקמות המוח, ולאור היעדר קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לתאונה. בנוסף, הוועדה התייחסה באופן מנומק ובהיר לשתי חוות דעת רפואיות שהונחו בפניה, והבהירה מדוע אין היא מקבלת את המסקנות המופיעות בהן. בנסיבות אלה, נחה דעתי כי הוועדה מלאה את חובת ההנמקה המוטלת עליה ולא נפל בהחלטתה פגם משפטי המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית הדין האזורי.

            יצוין, כי מרבית טענותיו של המבקש חותרות תחת שיקול דעתה הרפואי-מקצועי של הוועדה, אשר בו אין בית הדין מתערב. באשר לטענה לפיה נגרם עוול למבקש בכך שלא היה מיוצג ולא פעל בדרך הנכונה נגד החלטת המוסד לביטוח לאומי שלא להכיר בפגיעה הנפשית כקשורה לתאונה - אין בה כדי לסייע למבקש בשלב זה, ואין היא מבססת עילה להתערבות בהחלטת הוועדה. מעבר לנדרש ובמאמר מוסגר יצוין כי הוועדה מיום 15.2.11 אף פעלה מעבר לנדרש ממנה ודנה בקשר הסיבתי בין התאונה לליקוי הנפשי למרות שפקיד התביעות הכיר בחבלת הראש בלבד בקשר לתאונה זו. כן יצוין בהקשר זה כי מתנהל במקביל הליך בבית הדין האזורי בו טוען המבקש להכרה בליקוי הנפשי כפגיעה בעבודה לפי תורת המיקרוטראומה.

 7.        סיכומו של דבר - בקשת רשות הערעור נדחית ללא צו להוצאות.           

ניתנה היום,  י"ד אב תשע"ג (21 יולי 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: